<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' שחיטת חולין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[חולין כ"ח ע"א] תני' רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה למשה על הושט ועל הקנה ועל רוב סימן א' בעוף ועל רוב ב' בבהמה, והא דכ' מבקרך ומצאנך ולא חיה ועוף, שכל זמן שהיו שוחטין במדבר היו צריכין להביא אל אוהל מועד כל הראוי להקרבה וזה בקר וצאן, אבל חיות אין ראויות לקרבן וכן העופות חוץ ממין א'. לפיכך כשבאו לארץ אמר להם כאשר ירחק המקום אשר יבחר ה' הותר לשחוט אף בקר וצאן חוץ למשכן ותני' [כ"ז ע"ב] זאת תורת הבהמה והעוף באיזה תורה שותה בהמה לעוף, בהמה מטמא במגע ומשא ונבלת עוף לא, בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה, ועוף מטמא, באיזה תורה שוין, מה בהמה יוצאת מידי נבלה בשחיטה אף עוף, אי מה בהמה בב' סימנים אף עוף ת"ל זאת מעוטא הוא. תני ב"ק זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים וגו' הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים לפטרו כל עיקר אי אפשר שהוקש לבהמה, לחייבו ב' סימנים כבהמה א"א שהוקש גם לדגים, הא כיצד הכשירן בסימן א'. ודגים דלא צריכי שחיטה מנ"ל אימא לקשינהו לבהמה, וחגבים נמי נקיש דנימא לכל הנפש השורצת על הארץ אלו חגבים ולבעי שחיטה כבהמה, אמרי לא, מדכ' הצאן ובקר ישחט להם ואם כל דגי הים יאסף, כ' רחמנא אסיפה בדגים במקום שחיטה דבהמה, למימרא דלא בעו שחיטה וחגבים בתר דגים כתיבי. ובדגים וחגבים אין אסור אבר מן החי דלא מקרי בשר [ק"ד ע"א] וגבי אבר מן החי לא תאכלו הנפש עם הבשר כ', ובשר מן החי ובשר מן הטרפה [ילפינן נמי מבשר בשדה טריפה לא תאכלו, חולין ק"א, ולהכי בדגים וחגבים דלא נקראו בשר לא שייכי] ותו כיון דאין בהם אסור דם דכ' וכל דם ל"ת לעוף ולבהמה יצא דם דגים וחגבים [כריתות כ"א ע"א] שכולו היתר שאין צריך שחיטה, לא שייך אסור אבר מן החי כדאמרי' [ק"ב ע"א] רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ול"ת הנפש עם הבשר, כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על איבריו וכל שא"א מצווה על דמו א"א מצווה על איבריו. וה"נ בפא"מ [ע"ז ל"ח ע"א] א' רב כותי שהצית האגם באור כל החגבים אסורי' דלא ידעינן הי מן הטהורי' והי מן הטמאים, אבל שלא נשחטו לא איכפת לן. ומ"מ אסור לאכול דגים וחגבים חיים משום בל תשקצו [מכות ט"ז ע"א] דרב כהנא קאים קמי רב והוי קמעבר שושיבא אפומא. וחיה דטעונה שחיטה ידעינן נמי מזאת תורת הבהמה והעוף דהוקש עוף לבהמה לשחיטה וחיה בכלל בהמה דכ' זאת הבהמה א"ת וגו' איל צבי ויחמור, א"נ מהלכה שנצטוה משה על רוב ב' בבהמה, ותו תני' [כ"ח ע"א] אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, הרי זה בא ללמד ונמצא למוד, מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. נמצא כל בהמה חיה ועוף הטהורים טעונים שחיטה. ויש שאין טעון שחיטה, וזה עובר חי או מת שנמצא במעי הבהמה שנשחטה כראוי ולא נמצא בה טרפות ויליף מכל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו כל מין פרסה שנמצא בבהמה תאכלו וניתר בשחיטת אמו אבל מדרבנן צריך שחיטה אם הפריס ע"ג קרקע אבל טרפות שנמצא בו אין אוסרו. גם התירה ת' דברים הפורשים מן החיים הטהורי' חלב וביצים ואין בהם אבר מן החי מדשבח רחמנא [בכורות ו' ע"ב] בארץ זבת חלב ודבש דודאי לא משתבח במידי דלא חזי לן וכ' בעל הלכות ביצה מנ"ל דשרי מדגלי רחמנא גבי טמאה דאסירא דכ' את בת היענה [ס"ד ע"א] וכי בת יש לה ליענה אלא זו ביצת טמאה מכלל דבטהורה שרי', ובסוף הל' טרפות פרשנו דבריו. באגדה [תנחומא, שמיני] זאת החיה אשר תאכלו, וכי מאי איכפת לקב"ה בין שוחט בהמה לנוחר, כלום אתה מועילו או מזיקו, מאי איכפת לי' בין אוכל טהורות לאוכל נבלות, אם חכמת חכמת לך, אלא לצרף בהן את הבריות שנא' אמרות ה' אמרות טהורות, אמרת ה' צרופה למה שיהא מגין לך.
<h2>דף לז:</h2>
במערבא בדקי לסכין בשמשא, בנהרדעא בדקי לה במיא, ר"ש בדק בלישניה, ראב"י בדק בשערא, בסורא אמרו בשרא אכלה בשרא בדק לה, פ' כיון שסכין חותך בשר הסימנים יבדקו בבשר האצבע. אר"פ צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא, פי' בבשר האצבע ובצפורן ועל ג' רוחות הסכין, ור"א משבחא [פ' אחרי מות] גרס אתרי גיסני, והיינו הך דבדיקה על חודה של סכין פשיטא. אר"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור, פגימת מום בקדשים ור' חסדא א' אף פגימת הסכין, ואידך בחולין לא קמיירי, וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח, וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בו צפורן. ר"א משבחא וב' הלכות והגרי"צ לא הביאו הא דר"ל ורב חסדא, אפשר דס"ל דהנך אמוראי דטרחי למבדק בשמשא ובשרא ומיא ובלישנא ושערא ור"פ דאמר צריכה בדיקה אבשרא וטופרא מטרפי פגימה כ"ש אפי' פחות מחגירת צפורן. ואי קשי' מאי פריך ואידך, י"ל כיון דר"ל לא אמר אלא ג' פגימות הן ולא מפרש שעורן הו"ל למיחשב נמי סכין, ואי נמי ר"ל גופא מפרש כדי חגירת צפורן, מ"מ הול"ל ד' וחד אפי' בכ"ש.
